ב-שנת 1932 היו בארץ ישראל כ-470 רופאים יהודים, כולם רופאים כלליים. רמת השירות הרפואי הייתה נמוכה בהיעדר ידע מעמיק, אמצעים וציוד. מחקר רפואי או הוראת מקצוע הרפואה לא התקיימו כלל. בשנים 1933–1935 עלו לארץ ישראל יותר מ-75 אחוזים מהרופאים היהודים הרבים שפעלו בגרמניה, רובם רופאים מומחים, אחדים בעלי שם עולמי.

מספר הרופאים בארץ גדל פי ארבעה. בואם של מאות רופאים מומחים בפרק זמן קצר שינה את מבנה הסגל הרפואי בארץ וחולל מהפכה בתחומי רפואה רבים. בבתי החולים הוקמו מחלקות מתמחות, המרפאות התרחבו וקלטו רופאים מקצועיים, ורופאים מומחים נכנסו לשוק הפרטי. הרופאים-העולים פיתחו כמה תחומי רפואה ושירותים נלווים, שלא היו קיימים עד אז בארץ ישראל: כירורגיה, רנטגנולוגיה ורדיולוגיה, פסיכיאטריה, שירותי רווחה, ובכלל זה היגיינה מקצועית ועבודה סוציאלית, וכן את תעשיית תרופות.

בזכותם הצטיידו בתי החולים והמרפאות בציוד רפואי מתקדם והחלו להשתמש בבדיקות מדעיות לצורכי אבחון וטיפול. תרומה חשובה נוספת של הרופאים-העולים הייתה הכנסת שינויים מרחיקי לכת בארגון שירותי הרפואה – הקמת שירותים רפואיים על בסיס בחירה חופשית ויוזמה פרטית.

מבוסס על מחקריהם של פרופ' ד' נידרלנד, "השפעת הרופאים העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ-ישראל (1933-–1948), הקתדרה (1983): 111 – 160;
ופרופ' נסים לוי: פרקים בתולדות הרפואה בארץ – ישראל 1997-1948
תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988 .